<h1>שו"ת הרשב"א ח"ב סימן ש"ס</h1>
<h2>דף כב.</h2>
שאלת ראובן שהיה חייב לשמעון מנה והקנה נכסיו לקטן כדי שלא יוכל שמעון ליפרע ממנו עד שיגדיל, אם רשאין בית דין להעמיד אפטרופא לקטן לפרוע לשמעון אם לא, וכתבת משם הרב ר' מאיר הלוי ז"ל שאף על פי שבית דין מעמידין אפטרופוס לקטנים כשהגדולים באים לחלוק עמהם מכל מקום לגוד או איגוד לא מוקמינן, ומיהו איניש דעלמא דאקני נכסיה לקטן כדי להבריח מדין גוד או אגוד בהא מוקמינן אפילו לגוד או אגוד, ושאלת אם הנדון שלפנינו כזה. תשובה אף על פי שראיתי בימי הגדולים רבותי נ"ע שלא נזקקו לזה במעשים שהיו במקומותינו, אפילו כן אני אומר שבית דין יפה ראוי ליזקק שאין אלו אלא הכרחות של עושין שלא כהוגן, וכבר אמרו בגיטין פרק השולח [מ' ע"א] ההיא (עובדא) [עבדא] דבי תרי קם חד מינייהו שחרריה לפלגיה אמר אידך השתא שמעו בי רבנן ומפסדו ליה מנאי אזל אקנייה לבנו קטן שלחה רב יוסף בריה דרבא לקמיה דרב פפא שלח ליה כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישוב בראשו אנן קים לן בינוקא דמקרבא דעתיה לגבי זוזי מוקמינן ליה אפטרופא ומקרקיש ליה בזוזי וכתיב ליה גיטא דחירותא על שמיה. אלא שאין הנדון דומה לראיה לגמרי, דהתם הוא דידעינן קושטא דמלתא ואין בה ספקא, אלא שהקטן אינו בר כפייה ולפיכך מוקמינן ליה אפטרופא דהא על דיניה קמא מוקמינן. ואף אותה שכתבת משמו של הרב רבי מאיר ז"ל דכותה, והיא היא שהביא הוא לראיה. אבל כאן יש דבר אחר שאנו חוששין שמא שובר יש או צררי אתפסיה דהיא הטענה שאין אנו נזקקין לנכסי(ה) קטן עד שיגדיל ואם מת האב בגו זמניה או דשמתוה ומית בשמתיה דנזקקין [ערכין כ"ב ע"א]. ומכל מקום אם בשעה שנתן הודה שחייב לזה נפרעין ממה שנתן לקטן דהרי זה כאותה שאמרו [שם] בשחייב מודה ושמתוה ומית בשמתיה. ובין כך ובין כך ראוי לצבור לגדור בפני בעל פרצים כדי שלא ילמדו לעשות כן, ורשאין דהפקר בית דין הפקר [יבמות פ"ט ע"ב], ואפילו בערוה החמורה עשו כן כדאיתא בהרבה מקומות בגמרא גבי אין טענת אונס בגיטין בריש פרק קמא דכתובות [ב' ע"ב] וביבמות פרק בית שמאי [ק"י ע"א] (דהא) [דההיא] דאותבוה אבי כורסיא ואתא חבריה חטפא מיניה ובמקומות אחרים.
